כנס התנגדות אזרחית במזרח אירופה

13/03/23

אנחנו מסיימים גאים ומלאי השראה את הכנס המיוחד שקיימנו אתמול בבוקר, בו אירחנו יחד עם חברינו בהקרן החדשה לישראל ושתיל, את שותפינו מהתנועות האחיות של ״זזים״ במזרח אירופה, שהגיעו הנה לתמוך במאבק הישראלי על הדמוקרטיה ולספר לנו על המאבקים שלהם בדיקטטורה ולמען ערכי השוויון, החופש וזכויות האדם.

מאות המשתתפות והמשתתפים שהגיעו ל Abraham Hostels בתל אביב זכו לשמוע איך שם, במדינות מזרח אירופה למודות הדיקטטורות והעריצים, ניהלו ארגוני-האחות שלנו מאבקים יצירתיים, חכמים ובעיקר מלאי אופטימיות, שהצליחו להצית תקווה בלבבות רבים מאזרחיהן, ולהניע את החברה לשינוי.

מנכ״לית תנועת ״זזים - קהילה פועלת״, רלוקה גנאה, בירכה את משתתפות ומשתתפי הכנס, ואמרה: ״עשרת השבועות האחרונים הוכיחו את החשיבות הקריטית שיש לכוח הנחוש של החברה האזרחית. אותו כוח שאנחנו בזזים פועלים לטפח כבר כמה שנים, הכוח של אזרחיות ואזרחים מהשורה שמפגינים, וכותבים, וחותמים על עצומות ותורמות, ושובתות, ונעצרות, ומסרבות. הכוח האזרחי האדיר הזה, שרק הולך ומתגבר, הוא זה שיכריע את המאבק.״

מנכ״ל הקרן החדשה לישראל, מיקי גיצין, אמר: ״למה מתכוונים מי שקוראים בהפגנות ״אין דמוקרטיה בלי שוויון״? מה זה אומר ביחס לפלסטינים? ביחס לנשים? ביחס ללהט״ב? השאלות האלה צריכות להתפרק אחת אחת. אם נסיים את המאבק באותה נקודה שבה היינו בנובמבר 2022, נהיה בבעיה.״

מרינה פבליק, מנכ״לית ומייסדת ארגון Kreni-Promeni בסרביה, סיפרה: ״הייתי בת 7 כשהדיקטטור, סלובודן מילושוביץ׳, הפך לנשיא. הוא עלה לשלטון ופתח במלחמה, לכן זה היה לי ״נורמאלי״ לראות פליטים מגיעים כל יום לכיתה שלי מבוסניה. הפעמים היחידות שראיתי את הוריי לא מתוסכלים היו כשחזרו מהפגנות ברחוב. ואחרי 10 שנים באמת הבאנו למהפכה בסרביה. אני זוכרת את היום, היו אלפי שוטרים ואנשים, ממש כמו שהיו כאן, בתל אביב, אתמול. היה כמובן גז מדמיע בכל מקום, ובאיזשהו שלב עמדתי מול בניין האספה הלאומית וראיתי את ההמונים נכנסים לבניין ואני הייתי בת 16 ואמרתי כן, סוף סוף ניצחנו, זהו, החופש לכולם. ואז ראיתי את אותם אנשים יוצאים מהבניין, כשהם גונבים ומרוקנים אותו מתמונות וכיסאות. הרגשתי נורא. מצד אחד חשבתי: עשינו את זה, המהפכה הצליחה! אבל זה מאוד דיכא אותי והחלטתי לא להיות מעורבת יותר במרחב הציבורי. ואז יום אחד פגשתי אנשים שעסוק בארגון קהילתי, והתחלנו לבנות חזון חדש לסרביה - וככה יום-יום, שנה בשנה, קמפיין אחר קמפיין, אנו מובילים את אחת התנועות הגדולות היום במדינה.״

קרולינה סקורון-באקה, מנכ״לית ארגון Akcja Demokracja בפולין, סיפרה: ״האקטיביזם עזר לי להתגבר על הייאוש שחשתי מתוך התבוננות בכל האכזריות שמסביב, גם כלפי בע"ח וגם כלפי בני אדם. זה נתן לי תקווה והחלטתי להקדיש את חיי לאקטיביזם. אחרי שנים של מאבקים נפרדים, התחלתי להבין שהמאבק הוא מאבק אחד משותף. חלק גדול מהאקטיביזם שלי היה לחבר בין תנועות ולעזור להן להבין שלכולם יש מטרה משותפת: כבוד לכולם. לכן צריך לפעול יחד לשלב ידיים, לחבר בין התנועות, ועל זה אני עובדת בשנים האחרונות. זה מה שהוביל אותי לארגון שבו אני פעילה כיום: מקום שבו אפשר לחבר בין כל המאבקים. זו זכות גדולה עבורי להיות בארגון, והארגון שלנו דומה לאחרים שהוצגו כאן.

טודור ברדטן, מייסד שותף ומנכ״ל Declic רומניה, מספר: ״נולדתי במשטר קומוניסטי, ובגיל 7 הדיקטטור הודח, ואז התחיל תהליך של כניסה לדמוקרטיה. ראיתי איך לאט-לאט דברים שבעבר היו לגמרי בלתי אפשריים הופכים להיות אפשריים. למרות זאת, חיינו תחת אשליה שזו דמוקרטיה, האנשים שהיו בשלטון אז, עדיין נותרו בשלטון - ורצו להתנהל אותו דבר, לעשות עסקים באותו האופן, והכול כמובן על חשבוננו, האזרחים. לא היה לנו תנורים לחימום בחורף, והחורף ברומניה הוא לא כמו כאן, הוא הרבה יותר קר. עמדנו בתורים גם לפני המהפכה וגם אחריה, כדי להשיג מוצרי מזון בסיסיים. אז איכשהו התפתחה בי הרוח האקטיביסטית ורציתי תמיד שיהיה טוב. אז כעבור שנים רבות כשהייתי סטודנט שמעתי על כפר בטרנסילבניה, שחברה מסחרית רצתה לפוצץ את אחד ההרים בו ולקחת את הזהב. היתה שם התנגדות וביקשו עזרה מכל מי שמוכן לעזור. הברזתי מהאוניברסיטה כדי לעזור, ובמשך 10 שנים נסענו לשם כמעט כל סוף שבוע וארגנו שם פסטיבל ושכנענו את מרבית החברה ברומניה שצריך להתנגד למכרה הזהב הרעיל הזה. כיום זה חלק מהמורשת, זה אתר מורשת עולמי כי זה כפר שהתחיל עוד בעת הרומאית וראינו שעם מספיק מאבק ומספיק אנשים שמתנגדים כל הזמן, אנו יכולים לחיות אפילו בדמוקרטיה צעירה כמו רומניה שלא הצליחה מאוד להתרחק ממנהגי העבר.״

מאטה ורגה, מנכ״ל aHang בהונגריה, מספר: ״הוריי היו אקטיביסטים, וב- 89׳ לאחר החלפת השלטון הם אלו שהקימו את ארגון החברה האזרחית הראשון, ודאגו לחבר בין כל הארגונים השונים בהונגריה, אז למעשה אני נולדתי לתוך העולם הזה ואני בעצם המשכתי בעקבות הוריי. במשך 20 שנים פעלתי במסגרת אקטיביזם מקומי, תמיכה ביוזמות מקומיות, דברים שצומחים מהשטח, קבוצות לארגון קהילתי. ניסינו לחבר בין הקבוצות., אבל בשנת 2010 שוב היה שינוי משטר, וזה החזיר אותנו לתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה. כל מה שניסינו לבנות - נהרס, או ניסו להרוס. היינו צריכים לעלות לרמה אחרת ולהתמודד עם סוג חדש של אויב, עם מאבקים הרבה יותר גדולים ולדאוג להשתתפות יותר ויותר רחבה. זה מה שאנו עושים ב- 10 השנים האחרונות: מנסים לבנות משהו שיכול להיות גורם מאזן. בהונגריה היו לנו פרויקטים פוליטיים אדירים, ומה שאנחנו מנסים לעשות אחרי ההפסד הגדול זה לבנות תנועה בהונגריה, מבנה גמיש של אקטיביסטים פוליטיים מכל רחבי המדינה.״

תודה לכל מי שהגיעו ולקחו חלק.

נמשיך ביחד, עד שננצח!

צילום: גלעד קוולרצ'יק