לליברמן אין מונופול על השכול

17/04/18

אתמול בערב ראיתי איך נראית תקווה.

״גיליתי שבכל פעם שאני מתפתה לזעם ולשנאה, אני מיד מרגיש שאני מאבד את המגע החי עם הבן שלי. משהו שם נאטם. ואני עשיתי את ההחלטה שלי. נדמה לי שכל מי שנמצא איתנו כאן הערב – גם הוא או היא בחר את אותה הבחירה״.

המלים האלו של דוד גרוסמן בטקס הזיכרון הישראלי-פלסטיני דיברו אלי במיוחד אתמול בערב. הרגשתי שהוא מדבר עלי, על 6,000 הא/נשים שישבו אתי יחד על הדשא ובעצם - על כל הקהילה שלנו, שבוחרת בתקווה ובוחרת לשנות.

זכרון

אבל הרגע המרגש הזה כמעט ולא התרחש. רק לפני כמה ימים היה נראה שהשנאה של שר הבטחון ליברמן, שאסר על משפחות שכולות פלסטיניות להיכנס לישראל כדי להשתתף בטקס, תנצח. רק שהמארגנים מעוררי ההשראה מפורום המשפחות השכולות ומלוחמים לשלום, יחד עם אלפי אזרחים ואזרחיות ברחבי הארץ, סירבו, כמו שאמר גרוסמן, להתפתות לזעם ולשנאה:

ביום ראשון, פעילת זזים רבקה פתחה קמפיין שקורא לליברמן לאפשר לפלסטינים להשתתף בטקס. תוך פחות מ-48 שעות מעל 3,800 זזות וזזים הצטרפו לקמפיין, הפיצו את הקריאה בכל הרשתות, והציגו קול אנושי מול השנאה של ליברמן והימין. במקביל, המארגנים עתרו לבג״צ נגד החלטת ליברמן, וברגע האחרון ממש בג״צ הפך את ההחלטה של שר הבטחון.

ומה שריגש אותי במיוחד בהחלטת בג״צ הוא שהתמיכה הציבורית הרחבה בטקס ובמשפחות היא שהכריעה את הכף - התמיכה של כל הנוכחים אתמול, התמיכה שלך ושל כל מי שהצטרפו לקריאה של רבקה: השופטים ביקרו בהחלטתם את ההתעלמות של שר הבטחון מ״מקומם של רגשות אותו החלק בציבור הישראלי התומך בקיומו של הטקס ומזדהה עם תכניו ועם מטרותיו".

אתמול בערב, גם בזכות הקול של כל אחד ואחת מאיתנו, משפחות ישראליות ופלסטיניות שאיבדו את היקר להם מכל עמדו זו לצד זו, שברו את חומות הייאוש, השנאה והדעות הקדומות, והראו לכולנו שיש דרך אחרת, דרך שתשים סוף למעגל השכול הנורא.

- הלי